שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני

(לילי ערה בשעות-לא-שעות)

השעות הללו שלפני חצות היום, כשהמוח מדמה להנאתו ביצה שלוקה, והגוף מתנהל לו לכל דבר ועניין כאילו האנשים שבתוכו ערים ומנהל שיחות שבעוד כמה שעות, כשהם יתעוררו ויתאפסו, יבואו אליהם בטענות לגביהן… השעות הללו, תמיד האמנתי בתוקף, מצריכות ריפוד כלשהו שיגונן על המוח המנומנם מפני קצוותיה החדים של המציאות ויקל על תהליך ההתעוררות האכזרי. נזקקתי למשהו, ולא ידעתי למה. הסתובבתי בעולם כסהרורית, כשהייתי צריכה לנמנם לי בחושך-בלי-סוודר ולהאזין לפטפוטיהם הקודרים של אנשים שמבינים את מיקומו הראוי של הבוקר בטבלת השעות: אי שם לפנות, מוקצה מחמת מיאוס.

לא עוד!

שניים מהשדרנים האהובים עלי ברדיו הר הצופים, הלא הם תמר מלינוביץ’ (אולי תזהו את השם) ויניב גבאי-מילר, החליטו לשדר בצוותא תכנית בוקר, כל יום א’ בלא-שעה 9:00. מי שיצא לו להאזין לתכניות  “דרך ארץ” בהשתתפות תמר, יודע בוודאי שמדובר בשילוב רדיופוני נפלא שמשלב בין הרצינות של יניב ורוח השטות של תמר חוץ מברגעים בהם הוא משלב בין הרצינות של תמר ורוח השטות של יניב. אני בעד. ממש. כל כך בעד, שאפילו לא אטרח לקונן על מר גורלי ואיך שנעזבתי לבד, בחושך, בלי סוודר, בזמן שחציי השני הולכת לשדר לה בשדות ירוקים יותר. ככה, אחרי זוגיות של שלוש שנים, הולכים ומקימים בית חדש? לא, לא, אני לא מתלוננת. תצאו ותיהנו, אתם, הדור הצעיר. אני אהיה בסדר כאן. או לסיכום:

(לילי מתכננת לכתוב את זה מזה זמן מה, אבל לא יצא. היא מתנצלת בהכנעה בפני שלל האורחים שהגיעו לאולפן לא מוכנים בשל רשלנותה הפושעת)

מפעם לפעם, מכרים, קרובים, חברים או מאזינים שחביבים עלינו במיוחד מסונג’רים מנודבים לערוך מוזיקלית את שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני. זה כלל לא בגלל שנגמרו לנו הרעיונות לתוכנית (באמת! ואלחם בחרב בשמחה במי שיטען אחרת. הוא או היא יוכלו לקבל עט, שזה כידוע הרבה יותר שווה - אני עד כדי כך בטוחה בצדקתי). אנחנו פשוט אוהבות אורחים. לכן, מה שהכי משמח אותנו זה כשהעורכים האורחים באים להתארח. אז אנחנו שמחות וטובות לב, אבל מה איתם? בבואכם אל קודש הקודשים של מרתפי הר הצופים, הלא הוא אולפן הרדיו הקטן שלנו, למה תצפו?

1. אקלים ממוזג; קר אצלנו, ברדיו הר הצופים. לפעמים מאוד. מומלץ להביא סוודר, או לפחות איזו חרמונית.

2. נטיות פולניות קלות; אולי כדאי לכם בכל זאת ללכת על האופציה של חרמונית, סוודר עלול להוביל להערות המתבקשות, ובסוף תיוותרו בלי סוודר (אבל לאחת מאיתנו יהיה הרבה יותר חמים ונעים, אז זה יהיה שווה את זה. סוודר הוא אולי לא בחירה גרועה כל כך למרות הכל).

3. שתי שדרניות; כן, קשה להאמין בזה, אבל תמר ואנוכי באמת לא אותו אדם. אמנם האנשים שמוזמנים להתארח בדרך כלל מכירים אותנו טוב למדי עד מהווים למעשה אח/אחות של אחת משתינו, ובכל זאת - רבים מהם, באחיזת האחדות שאנו מציגות בתוכנית, בכל זאת מופתעים לגלות שתיים מאיתנו באולפן. הכינו עצמכם מראש. סגלו טכניקת נשימה מרגיעה למקרה של פאניקה פתאומית.

4. טכנולוגיה; אולפן הרדיו מכיל מחשבים, כפתורים, מחוונים משונים וידיות מסתוריות למראה. עשו כמוני: נסו להימנע, ואם הם תוקפים - זעקו זעקות שבר עד שתמר תבוא להציל אתכם.

5. אוזניות; למראית עין, הכמות האדירה של אוזניות לא מתאימה לכמות הראשים שיכולים להיכנס לתוך האולפן הצנוע, גם אם הם לא יביאו עימם את גופיהם המתבקשים. עובדה זו עלולה להטריד את מנוחתכם, אך ההסבר פשוט - כל זוג אוזניות פועל כראוי במצב שונה של מולד הירח, ועוד לא הצלחנו להבין בדיוק איך הן מתחלפות ביניהן. הכינו לעצמכם כשעה פנויה לפני השידור, להכיר את האוזניות. אם תתחבבו עליהן, אולי הן יספרו לכם מי מהן עובדת בזמן לתוכנית.

6. שולחן; הציוד כולו מונח על שולחן מסובך ובוגדני, שנוטה להרביץ לשדרנים תמימים תוך קולות נקישה רמים במהלך השידור, ולפעמים אף להיתקל בהם באופן שגורם לשירים לקפוץ בנגן התקליטורים. חוץ מזה, אם אתם שותים תה, הוא עלול להתנגש בכוסות שלכם. בקיצור - אין לבטוח בו בשום פנים ואופן. היה וסבלתם מנחת ידו, התנחמו בעובדה המוכרת: את לילי הוא שונא יותר, ויש לה את הסימנים הכחולים להוכיח זאת.

7. טכנאים; היות והחלון הגדול שמשקיף לאולפן ממוקם מאחורי גבם של האורחים, יהיו מי שיחושו משום מה שטכנאי השידור עושה להם פרצופים כשהם לא מסתכלים. אין שום סיבה לדאגה: זוהי רק פאראנויה קלה, ואף שהיא מובנת בהחלט אין בה שמץ של ממש והיא חולפת בתוך ימים מספר.

8. הפסד הרוח האנושית; באולפן רדיו הר הצופים ניתן היה לזמן מה לחזות במחזה שובר לב: הפוסטר של סדרני הדשא מנסה נואשות להינתק מהקיר אליו הוא מודבק ולרחף אל הקיר שממול, שם ממתין לו פוסטר אחר שהוא כמה לקרבתו. ניסיונות להסביר לו שהוא לא יכול להיפרד מהקיר, וגם אם יצליח לא יוכל לרחף לצידו השני של החדר נתקלו בחוסר הבנה, ולכן החלטנו, שדרניות שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני, להעריץ אותו על נחישותו בפני כל הסיכויים ולעקוב בעניין אחר מאמציו, למקרה שבכל זאת יצליח. בתגובה, החליטו הכוחות העליונים ברדיו להיפתר ממקור הבעיה, וכיום הפוסטר של סדרני הדשא גלמוד ואומלל. האורחים מוזמנים ללטפו מעדנות ולנחמו על האבדן בעודנו מוחות דמעה של התרגשות.

9. נורה אדומה; כשהיא דולקת, אתם בשידור. בהצלחה!

(לילי בהודעה לציבור)
פאניק אנסמבל באים לירושלים הערב! הפסיכיאטר האלקטרוני מתייצבות כמובן בהרכב מלא. קוראינו, מאזינינו והאנשים המפחידים שעוקבים אחרי בתחנה המרכזית מוזמנים כולם לבקר ולומר שלום. במעבדה, סביבות 22:00. השמועות אומרות שגם החימום (שירה ז. כרמל, הפעם) השתדרג מאז הפעם הקודמת. אנחנו מתכננות ליהנות מאוד.

(שלושה רסיסי קרח פגעו בקול נקישה בחלונה של לילי!)

 כן, גם הפסיכיאטר האלקטרוני יודע - יש רק דרך אחת לספור סופות, ברקים, רעמים וחורף. למרבה הצער, לא נמצא הקטע הלא-מקורי של מר סופר ולכן ניאלץ להסתפק בדוגמית מן המקור האנגלי.

 שתהיה לכולם סופה סוערת ומאושרת.

(כן, לילי יודעת שספרים זה מדיום קצת שונה מרדיו, אבל היא מכורה, אז היא מתעלמת מהעובדה בנונשלנטיות. פוסט זה הוא כולו התעלמות חיננית מהמציאות, של לילי כמובן. ראו הוזהרתם)

אז… יריד ספרים בינלאומי, מה? ירושלמי, וכל זה. איזו יוזמה ברוכה… שקיימת מאז… 1963? מה?! למה לא ידעתי את זה? איך לא ידעתי את זה? זה יריד הספרים שהיה בבנייני האומה גם בשנים האחרונות?… הוא היה….נחמד… לא משהו שנראה כאילו הוא נורא רציני ונחשב (היי, תמר, הרוקי מורקמי יהיה שם. לך סיפרו על זה? רק אני לא מעודכנת?) ודברים. שוב הניתוק שלי מהמציאות גובה קורבנות?

ומצד שני - יחסית לגוף רציני שקיים מאז 1963, יש ליריד הזה את מערכת היח”צנות הכי חורקת ומרקטעת שראיתי אי-פעם. אתר האינטרנט שלהם הוא אחד הדברים הכי פחות ברורים שנתקלתי בהם, ואין לי שמץ של מושג איך בעצם אפשר להגיע לדברים שמעניינים אותי (למשל יוסי שריד בשיחה על היסטוריה אלטרנטיבית, משהו שהיה דבר דומה לו באייקון האחרון - כן, אני גיקית מד”ב שזה נורא, ועוד גאה בזה - אך פספסתי לצערי).  הרבה מהאירועים הם בשפות שונות ומשונות (לא שיש לנו, כאן בפסיכיאטר האלקטרוני, משהו נגד שפות זרות), ולא ברור אם יהיה תרגום, ולמה כן ולמה לא, או למה הרצאה על יידיש-לאן נערכת באנגלית. בכל מקרה, חובבי השפות ימצאו שם הרצאות בצרפתית, גרמנית, הונגרית, פולנית וכל שפה אחרת בערך (אמנם לא מצאתי הרצאה באספרנטו, אבל יש איזו הרצאה על אספרנטו, שזה אותו דבר, לא?). ולסיום, בקשה אישית: אם מישהו מצליח לפענח מה בדיוק הולך בדבר הזה… חלוקת מידע זה ערך חשוב בעולם המודרני, אתם יודעים.

מפעם לפעם מגיחות שדרניות הפסיכיאטר האלקטרוני ממרתפן האהוב ומכתתות את רגליהן לאתים… רגע, ארבע לפנות בוקר, תנו לי לאפס לרגע את הביטויים הציוריים כאן. איפה היינו? אה, כן. הפסיכיאטר האלקטרוני יצאו לרקוד במסיבת קוויר פרועה, למרות שלפחות חצי מהן לא ממש אוהבת לא לרקוד ולא מסיבות, ולו כי השכנים היו טובים בעינינו. כמה רשמים:

1. החזרת אמון באנושות א: זה מחמם את הלב לראות זוגות של סטרייטים, של הומואים ושל לסביות מתחרמנים להם בסבבה, באווירה של קבלה ושוויוניות מוחלטת, ובלי שאף אחד ימצמץ.

2. כמה מהופעות הדראג היו ממש מצוינות.

3. אחת מאיתנו, לא משנה מי, מגניבה לחלוטין והגיעה בדראג, ששודרג במהרה בדמות שפם היטלרי-משהו ששיפר את הערב עשרות מונים (תודה, שרית!). מסתבר, דרך אגב, שכשבחורה מסתובבת במסיבה עם שפם מודבק מתחילים איתה הרבה יותר גברים מאשר בדרך כלל, ומספר זניח בלבד של נשים. על כן, הטיפ שלנו לשבת הוא - בנות, שימו שפם!

4. לאחת מאיתנו (לא משנה מי) אולי, ואולי לא, הוצע להיות חשפנית במישורי החושך (לא מאוד מפתיע, בהתחשב במה שהיא לבשה). למרבה הצער מיהרנו לאוטובוס ולא עלה בידנו לברר את ההצעה הספק-מגונה לעומק, אך חילופי הדברים מובאים לשיפוטכם:

“הסתכלתי עליך רוקדת, ורציתי לשאול אותך אם את רוצה לבוא לרקוד ב(מקום כלשהו שנשמט מפאת רעש) בתל אביב.”

“מה?”

“אני כאן עם הדיג’יי, הוא עכשיו בעמדה, את רוצה לרקוד בתל אביב?”

“אבל אני ממש, ממש לא יודעת לרקוד!”

“זה יותר… פרפורמנס.”

למי שתהה, התשובה המנומסת היתה תודה, אבל לא.

5. החזרת אמון באנושות ב: באוטובוס הביתה, צמד פאנקיסטים צעירים (שיער ארוך, מעילי עור, כפפות גזורות). האחד שיכור לחלוטין, ודי חולה מזה. השני שומר על הראשון ברכות מפתיעה, שלא יפגע עם הראש בחלון או בכסא שלפניו בטלטלות האוטובוס, מערסל את ראשו בזרועותיו, ומפעם לפעם ממלמל דברים מרגיעים באוזנו. מקסימים. לחלוטין.

ולסיכום:

לילי - היה מעניין. אולי פעם אצא שוב מהמרתף לעולם הזה שבחוץ. זה תלוי אם עוד יסתובבו בו ליברמנים ושאר דמויות מפחידות.

תמר - אולי בפעם הבאה נרקוד בתוך הכלוב!

(תמר)

היה אמור להיכנס לתכנית ששודרה השבוע, אבל איכשהו מצא את עצמו מחוץ לפלייליסט. לא שזה אסון גדול, אבל בכל זאת מדובר באחד השירים היפים ביותר שאני מכירה, אז החלטתי להכניס אותו בדלת האחורית:

שתהיה לכולם שבת של מוזיקה טובה (המלצה אישית שלי - סיכומי השנה של בעז עילם ב”עיר מקלט“).

(הפוסט הבא מוגש לכם באדיבות תמר)

לכבוד החורף שמסרב להגיע, האנשים הטובים במוזיאון המדע החליטו ללמד אותנו איך מפצלחים קרמבו לצלילי מוזיקת מעליות משובחת. שימו לב:

ואם כבר בקרמבו עסקינן, זה הזמן להזכיר עוד דבר משמח שקורה בחורף. אנשי הלייבל הקטנטן-אך-איכותי “היס רקורדס” החליטו ללכת בעקבות הקולגות מ”פית/קית”, ולערוך פסטיבל של מיטב אמני הלייבל (כלומר, כל הארבעה) במועדון הבאסס הירושלמי. מכיוון שאנחנו תמיד שמחות כשאמנים מוכשרים באים עד אלינו, החלטנו לגמול להם בכך שנפיץ ברבים (כלומר, בין כל שלושת קוראי הבלוג) את פשקוויל הוידאו האסתטי עד מאוד של האירוע:

אבל למה לחכות עד סוף דצמבר, כשכבר במוצאי שבת הבאה מתקיימת בעיר הקודש הופעה משמחת לא פחות? למי שלא יודע, הצמד הנהדר Elephant Parade מגיע להופיע באוגנדה בשישי לדצמבר, וכולכם מוזמנים לבוא לראות את לילי מפזזת לצלילי Goodbye.

זהו בינתיים, אלא אם כן ללילי יהיה משהו להוסיף.

(לילי במה שהוא אולי, ואולי לא, פוסט פטריוטי) (ומשחק מילים שהוא אולי, ואולי לא, דבילי)

ממש לאחרונה, גילינו את לייבאך. ואמרנו לעצמנו: חייבים לשמוע את הגרסה שלהם לתקווה. וקצת שכחנו מזה. ואז, נזכרה אחת מאיתנו באלי היוטיוב הגדולים שמספקים את כל צורכנו (או כמעט):

הטקסט הכל כך מוכר הזה, בתרגום לאנגלית ובמבטא סלובני כבד, נשמע כל כך זר, כל כך… מטריד. יש בו מעין איכויות של בי-מובי ערפדים. זה… זה נפלא! לא יכולתי להתאפק ולחכות שנמצא תירוץ לשדר את זה.

(נכתב על ידי לילי… או כך לפחות אנחנו מקוות)

אז תמר נסעה לה אל הנגב, לשמוע מוזיקה, להטריד אמני שוליים ולבלות זמן איכות עם אנשי רדיו הר הצופים ושאר ירקות- אמ, סליחה, חברים. גם השנה אני עוד לא מצטרפת. שנה הבאה, אולי? ובכן, מה תעשה לילי בודדה שהתמר שלה נטשה אותה, אם לא תכתוב על כך פוסט בבלוג? אולי תקדיש לעצמה שיר רלוונטי שיעודד אותה? כן, זה נשמע לי כמו רעיון לא רע בכלל.

טוב, Winchester Cathedral \ Firehouse Five Plus Two רלוונטי רק בחלקו… לא שאני לא אוהבת את חציי השני עד כלות, אבל השיר מחטיא בכמה נקודות מרכזיות:

1. אני לא בווינצ’סטר ואין לי קתדרלה. כתוצאה ישירה מכך, אני לא באמת יכולה להאשים את קתדרלת וינצ’סטר בהיעדרה של תמר.

2. סוג האהבה שאני רוחשת לתמר וסוג האהבה בה נשמע שמדובר בשיר הוא שונה למדי. אנחנו לא מאמינות בגילוי-עריות-פנים-אישיותי, וכתוצאה ישירה מכך שומרות על מערכת יחסים אפלטונית-אך-אוהבת-ומאושרת.

3. אם אני אנסה להתייחס לחציי השני כ”בייבי” היא תכה אותי נמרצות (אפלטונית), ולכן אני רוצה להדגיש בכל לשון של הדגשה: לא רמזתי שתמר אי פעם כונתה, מכונה, או צריכה להיות מכונה “בייבי” בכל נסיבות שהן.

לסיכום: השיר משמש רק כמטאפורה. אין להשליך ממנו שום דבר על שום דבר, רק ליהנות ממנו כי הוא, כאמור, כל כך כל כך מוצלח.