שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני

(לילי ערה בשעות-לא-שעות)

השעות הללו שלפני חצות היום, כשהמוח מדמה להנאתו ביצה שלוקה, והגוף מתנהל לו לכל דבר ועניין כאילו האנשים שבתוכו ערים ומנהל שיחות שבעוד כמה שעות, כשהם יתעוררו ויתאפסו, יבואו אליהם בטענות לגביהן… השעות הללו, תמיד האמנתי בתוקף, מצריכות ריפוד כלשהו שיגונן על המוח המנומנם מפני קצוותיה החדים של המציאות ויקל על תהליך ההתעוררות האכזרי. נזקקתי למשהו, ולא ידעתי למה. הסתובבתי בעולם כסהרורית, כשהייתי צריכה לנמנם לי בחושך-בלי-סוודר ולהאזין לפטפוטיהם הקודרים של אנשים שמבינים את מיקומו הראוי של הבוקר בטבלת השעות: אי שם לפנות, מוקצה מחמת מיאוס.

לא עוד!

שניים מהשדרנים האהובים עלי ברדיו הר הצופים, הלא הם תמר מלינוביץ’ (אולי תזהו את השם) ויניב גבאי-מילר, החליטו לשדר בצוותא תכנית בוקר, כל יום א’ בלא-שעה 9:00. מי שיצא לו להאזין לתכניות  “דרך ארץ” בהשתתפות תמר, יודע בוודאי שמדובר בשילוב רדיופוני נפלא שמשלב בין הרצינות של יניב ורוח השטות של תמר חוץ מברגעים בהם הוא משלב בין הרצינות של תמר ורוח השטות של יניב. אני בעד. ממש. כל כך בעד, שאפילו לא אטרח לקונן על מר גורלי ואיך שנעזבתי לבד, בחושך, בלי סוודר, בזמן שחציי השני הולכת לשדר לה בשדות ירוקים יותר. ככה, אחרי זוגיות של שלוש שנים, הולכים ומקימים בית חדש? לא, לא, אני לא מתלוננת. תצאו ותיהנו, אתם, הדור הצעיר. אני אהיה בסדר כאן. או לסיכום:

(תמר)

אחרי תקופה ארוכה של מגעים בירוקרטיים עם רשות השידור, הצלחנו להשיג סוף סוף אישור לשידור ההקלטה הנדירה שקיבלנו מהגב’ רושר-גבע, כך שעכשיו כבר מותר לגלות במה מדובר.

לפני כמה שבועות יצרה איתנו קשר אישה חביבה בשם עדנה רושר-גבע, וסיפרה לנו את הסיפור המדהים הבא, שמובא כאן, מילה במילה:

בקיץ 1971 החלו לנשב רוחות חדשות ומודרניות בקול ישראל, ונשמעו קריאות ליישר קו עם הדור הצעיר ולתת במה גם לאמנים שאינם במרכז הקונצנזוס. כתוצאה מכך הצליחו שני עיתונאים צעירים ומבטיחים, יהורם פינקלשטיין ורות בר עוז, לארגן ראיון עם אחת הדמויות השנויות במחלוקת בתולדות המוסיקה הישראלית – עוזי נבון מלהקת עוזי נבון ומכרים. הראיון, שבו הוזכרו בין השאר סמים, שערוריות מין ומועדוני לילה, נתפס בקרב מנהלי רשות השידור כאקט חתרני ובלתי חינוכי, ועל כן נגנז. שני השדרנים פוטרו מעבודתם בבושת פנים ומאוחר יותר ירדו מהארץ. בעקבות הראיון חל מפנה גם בחייו של טכנאי השידור, יבגני סקרטוביץ’, כאשר תקלה טכנית מקרית במהלך השידור הובילה אותו לגילוי ה”סקרצ’ינג”, והוא היגר ללונדון ושם הפך לתקליטן מוביל  במועדונים הנחשבים ביותר.

בסוף שנת 2009, בעודו מנקה ומסדר את המחסנים, מצא אלי דעבול, אב הבית של קול ישראל, את ההקלטה האבודה. בזכרו את הלהקה הנערצת על ידידתו משכבר הימים, עדנה רושר-גבע, הכניס את הסליל אל תיק הגב שלו, ועוד באותו היום מסר לה את פיסת ההיסטוריה המרגשת הזו.

ביום רביעי ה-10.2.10 בשעה 22:00 ישודר לראשונה הראיון במסגרת התכנית “רדיו הר הצופים מארח“, הודות לשיתוף הפעולה של הגב’ רושר-גבע ולנכונותה להעניק לרדיו הר הצופים עותק של ההקלטה היחידה במינה. אנו גאים להציג בפני מאזינינו את התיעוד הנדיר הזה, המשקף את הימים שבהם שררה במסדרונות רשות השידור תחושת חופש, פתיחות וחדשנות.

זו היתה ההודעה הרשמית, ועכשיו, ובנימה אישית יותר: בתור מי שהיתה מעורבת בכל שלבי ההתקשרות עם הגב’ רושר-גבע, אני יכולה לספר שכל העסק הזה לא היה פשוט בכלל. למרות נכונותה הרבה של עדנה, הקשיים הבירוקרטיים והטכניים (בעיקר איכות ההקלטה) היו רבים, וכמעט שגרמו לנו לוותר על כל העניין. אתמול האזנתי לראשונה, סוף סוף, להקלטה המדוברת, ואני יכולה לומר בביטחון מלא שאכן מדובר בתיעוד היסטורי מרתק ומרגש. הראיון הזה כמובן איננו מושלם, אבל אני חושבת שהוא יכול לעניין את כל מי שרוצה לדעת קצת יותר על המוזיקה בארץ בשנות השבעים המוקדמות.

עדכון - הראיון עלה לאייקאסט. ממש פה.

~~~

תכנית חורפית, עגמומית אך גם מרגיעה, ללא לילי

~~~~

יוסי אלפנט – באים אותך לקחת (סוסים)
Cocteau Twins – The Thinner the Air
יסמין אבן – מלאכים בשמי חולון
Beth Gibbons and Rustin’ Man – Mysteries
Radiohead – Faust Arp
אבי בללי ויהודית רביץ – מחבואים
Bjork – Bachelorette
Inbalso – A song
The Velvet Underground – Sunday Morning
אורלי זילברשץ בנאי – שוב נהיה בוקר
PJ Harvey – Fountain
Emily Wells – Fountain of Youth
רונה קינן – עיניים זרות
Midnight Movies – Persimmon Tree

~~~~

האזנה באייקאסט

או - מה לא כדאי לשיר בקול רם ואיפה:

I’m Not Wearing Underwear Today – Avenue Q original cast (אירועים רשמיים ופיק אפ בר)

Quit that Job – Hoo Doo Girl (ראיונות עבודה)

Now That You’re Dead – Saccharine Trust (לוויות)

אני ארקוד על מדרגות הרבנות – הכל עובר חביבי (חתונות)

הבת של הבישוף – יאפים עם ג’יפים (מגוון כנסיות ארצנו)

הרחם שלך – סדרני הדשא (חדר יולדות)

I think I’m Gonna Kill Myself – Elton John (בתי חולים פסיכאטריים)

I Hold Your Hand in Mine – Tom Lehrer (בתי משפט ותחנות משטרה)

קאאונסא”פ – פרופיל 21 (בסיסים צבאיים)

תנשב הרוח – הבילויים (התנחלויות למיניהן)

שתי גדות לירדן – אנשי בית”ר למיניהם (שטחים למיניהם)

ביירות – זאב טנא (ביירות)

רמת גן – המבשר (רמת גן)

יד ושם – איתן אולמן (יד ושם)

יאמי – אשכרה מתים (כל מקום שהוא, למעשה)

סקס עם גבר – נועם אקוטונס וצבא הישע (כל מקום בו יש אנשים עם טעם מוזיקלי, או לחלופין מאה שערים)

ארכיטקט – יאפים עם ג’יפים (גשר קלטראווה ו/או גשר המכבייה ז”ל)

~~~

והנה הלינק להאזנה באייקאסט.

לא באמת היה נושא, אבל עדיין היה כיף:

קסם על ים כינרת – המכשפות (לעידוד הכינרת)
Paranoid Android – Radiohead (כי גשם!!!!)
מונולוג של אישה חולנית – חנוך לוין (כי תמר זכתה לשמוע מונולוג כמעט זהה השבוע)
מאושר למדי - אבי עדאקי (כי כמעט היתה הופעה שלו בירושלים השבוע)
For You – Elephant Parade (כי לילי מחבבת את דירתה החדשה על שותפיה)
אלישבע מה נחמדת – ג’וזי כץ (כי אלישבע ביקרה בעיר הקודש)
Fingertips – Emiliana Torrini (כי לילי עשתה שופינג של לקים מחרידים ביותר)
Eve White, Eve Black – Siouxsie and the Banshees (כי תמר כבר לא עובדת שם ועכשיו כן עובדת קען)
Quit That Job – Hoo Doo Girl (מנושא לנושא באותו נושא)
היא לא שם – עוזי נבון ומכרים (שזכו – זכייה מפוקפקת - להיכנס לפלייליסט של גלגל”צ)
She’s Not There – The Zombies (לשם השוואה)
Lost in the Supermarket – The Clash (כי לילי הצליחה ללכת לאיבוד בדרך מהאוניברסיטה הביתה)
איך אמרת שקוראים לך – ישי קיצ’לס (ניצח במצעד “מי תהום”, למורת רוחן של האינדי פרחות. וכי עוד לא שמנו אותו, שזו ממש התרשלות מצידנו)
יאמי – אשכרה מתים (כדי להדגיש את נצחוננו על האינדיפרחות! כמו כן, כמחאה על טקסי יום זיכרון שהפכו לבמה לאנשים חסרי ביטחון עם צורך בצומי).
אנו נושאים לפידים (כי לילי ביקרה בחנוכת בית – ועוד דתית)

ניתן להאזין באייקאסט הקרוב למקום מגוריכם.

(לילי ותפיסת הזמן המעוותת)

עוד שבוע תיפתח שנת הלימודים באוניברסיטאות. או לפחות, אמורה להיפתח. אבל חשוב מכך - בצירוף מקרים מדהים, עוד שבוע “שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני” חוזרת למשבצת הזמן המקורית שלה, כל-יום-שלישי-בתשע. אני לא יודעת אם מי ממאזינינו ותיק מספיק לזכור את אותה תקופה יפה <עיניים מצטעפות> בה הגברים היו גברים אמיתיים, הנשים היו נשים אמיתיות ויצורים פרוותיים כחולים היו יצורים פרוותיים כחולים אמיתיים, בה פלגיאטים מדאגלאס אדאמס לא היו צריכים שום סיוג-למקרה-שמישהו-לא-מכיר עת נמלאו שעות הערב בקולותיהן הזכים של שדרניות הפסיכיאטר האלקטרוני…

אבל זה כבר לא משנה - כי אנחנו חוזרות הביתה! כן כן, עוד תוכנית אחת נותרה באותה משבצת שידור מוקדמת, שמונה בערב, וביום שלישי הזה ניפרד מהשעה שאירחה אותנו בנדיבות אין קץ, פעם אחרונה, ברגש. לא שמישהו באמת מאזין לנו בלייב וזה משנה לו…

אבל מדובר בשיר שהכי משמח אותי (תמר) בימים האחרונים, לא בגלל לחן הנכאים שלו כמו בגלל האמת הבלתי מעורערת שבמילותיו. 

יחי החורף!

~~~

(תגובות אוהדות שמאמינות שהקיץ והגיהינום חד הם, או תגובות בכלל, גם כאלו שמבכות את סוף הקיץ, וגם כאלו שמתייחסות לפוסטים אחרים או למצבו של האדם בעידן מות האלוהים, יתקבלו בברכה.)

(לילי מתכננת לכתוב את זה מזה זמן מה, אבל לא יצא. היא מתנצלת בהכנעה בפני שלל האורחים שהגיעו לאולפן לא מוכנים בשל רשלנותה הפושעת)

מפעם לפעם, מכרים, קרובים, חברים או מאזינים שחביבים עלינו במיוחד מסונג’רים מנודבים לערוך מוזיקלית את שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני. זה כלל לא בגלל שנגמרו לנו הרעיונות לתוכנית (באמת! ואלחם בחרב בשמחה במי שיטען אחרת. הוא או היא יוכלו לקבל עט, שזה כידוע הרבה יותר שווה - אני עד כדי כך בטוחה בצדקתי). אנחנו פשוט אוהבות אורחים. לכן, מה שהכי משמח אותנו זה כשהעורכים האורחים באים להתארח. אז אנחנו שמחות וטובות לב, אבל מה איתם? בבואכם אל קודש הקודשים של מרתפי הר הצופים, הלא הוא אולפן הרדיו הקטן שלנו, למה תצפו?

1. אקלים ממוזג; קר אצלנו, ברדיו הר הצופים. לפעמים מאוד. מומלץ להביא סוודר, או לפחות איזו חרמונית.

2. נטיות פולניות קלות; אולי כדאי לכם בכל זאת ללכת על האופציה של חרמונית, סוודר עלול להוביל להערות המתבקשות, ובסוף תיוותרו בלי סוודר (אבל לאחת מאיתנו יהיה הרבה יותר חמים ונעים, אז זה יהיה שווה את זה. סוודר הוא אולי לא בחירה גרועה כל כך למרות הכל).

3. שתי שדרניות; כן, קשה להאמין בזה, אבל תמר ואנוכי באמת לא אותו אדם. אמנם האנשים שמוזמנים להתארח בדרך כלל מכירים אותנו טוב למדי עד מהווים למעשה אח/אחות של אחת משתינו, ובכל זאת - רבים מהם, באחיזת האחדות שאנו מציגות בתוכנית, בכל זאת מופתעים לגלות שתיים מאיתנו באולפן. הכינו עצמכם מראש. סגלו טכניקת נשימה מרגיעה למקרה של פאניקה פתאומית.

4. טכנולוגיה; אולפן הרדיו מכיל מחשבים, כפתורים, מחוונים משונים וידיות מסתוריות למראה. עשו כמוני: נסו להימנע, ואם הם תוקפים - זעקו זעקות שבר עד שתמר תבוא להציל אתכם.

5. אוזניות; למראית עין, הכמות האדירה של אוזניות לא מתאימה לכמות הראשים שיכולים להיכנס לתוך האולפן הצנוע, גם אם הם לא יביאו עימם את גופיהם המתבקשים. עובדה זו עלולה להטריד את מנוחתכם, אך ההסבר פשוט - כל זוג אוזניות פועל כראוי במצב שונה של מולד הירח, ועוד לא הצלחנו להבין בדיוק איך הן מתחלפות ביניהן. הכינו לעצמכם כשעה פנויה לפני השידור, להכיר את האוזניות. אם תתחבבו עליהן, אולי הן יספרו לכם מי מהן עובדת בזמן לתוכנית.

6. שולחן; הציוד כולו מונח על שולחן מסובך ובוגדני, שנוטה להרביץ לשדרנים תמימים תוך קולות נקישה רמים במהלך השידור, ולפעמים אף להיתקל בהם באופן שגורם לשירים לקפוץ בנגן התקליטורים. חוץ מזה, אם אתם שותים תה, הוא עלול להתנגש בכוסות שלכם. בקיצור - אין לבטוח בו בשום פנים ואופן. היה וסבלתם מנחת ידו, התנחמו בעובדה המוכרת: את לילי הוא שונא יותר, ויש לה את הסימנים הכחולים להוכיח זאת.

7. טכנאים; היות והחלון הגדול שמשקיף לאולפן ממוקם מאחורי גבם של האורחים, יהיו מי שיחושו משום מה שטכנאי השידור עושה להם פרצופים כשהם לא מסתכלים. אין שום סיבה לדאגה: זוהי רק פאראנויה קלה, ואף שהיא מובנת בהחלט אין בה שמץ של ממש והיא חולפת בתוך ימים מספר.

8. הפסד הרוח האנושית; באולפן רדיו הר הצופים ניתן היה לזמן מה לחזות במחזה שובר לב: הפוסטר של סדרני הדשא מנסה נואשות להינתק מהקיר אליו הוא מודבק ולרחף אל הקיר שממול, שם ממתין לו פוסטר אחר שהוא כמה לקרבתו. ניסיונות להסביר לו שהוא לא יכול להיפרד מהקיר, וגם אם יצליח לא יוכל לרחף לצידו השני של החדר נתקלו בחוסר הבנה, ולכן החלטנו, שדרניות שיחותי עם הפסיכיאטר האלקטרוני, להעריץ אותו על נחישותו בפני כל הסיכויים ולעקוב בעניין אחר מאמציו, למקרה שבכל זאת יצליח. בתגובה, החליטו הכוחות העליונים ברדיו להיפתר ממקור הבעיה, וכיום הפוסטר של סדרני הדשא גלמוד ואומלל. האורחים מוזמנים ללטפו מעדנות ולנחמו על האבדן בעודנו מוחות דמעה של התרגשות.

9. נורה אדומה; כשהיא דולקת, אתם בשידור. בהצלחה!

(לילי חולקת קצת חוויות)

אמש, בעוד אחת מאיתנו ממלאת את חובותיה באדיקות ומסירות ראויה להערכה אי שם במרתפי רדיו הר הצופים, נטשה אותה השניה בלב דואב, נפש עצובה וגוף עייף ושרכה דרכה אל האוגנדה, שם הופיעו יהודה לדג’לי ועוד מישהו שאת שמו לא ידעתי בזמנו ולמען האמת הנושא גם לא הטרידני בשום צורה שהיא. אחרי שרצתי כל הדרך והגעתי מתנשמת בחצי שעה איחור, מצאתי את דודו, מטכנאי השידור שלנו, עומד בחוץ, בקור. בלב חרד שאלתי אם איחרתי. ודודו צחק עלי והודיע לי שהבן אדם שעומד לידו בחוץ ומעשן סיגריה הוא הוא יהודה לדג’לי, אז בסך הכל מבחינת זמן אני בסדר. מלמלתי משהו על “אני נורא אוהבת את המוזיקה” ונמלטתי פנימה מפאת הקור המקפיא. בפנים התנגן לו “נבל דוד אדום” והזכיר לי שהגיע הזמן לקנות את בשנת החרב וכו’ - כי איזו מין גרופית אני אם אין לי אותו, והשמועות טוענות בעקשנות שניתן להשיג אותו באוגנדה. השמועות צודקות, או לפחות צדקו - תלוי אם נשארו להם עותקים נוספים חוץ מזה שעבר להתגורר אצלי במערכת. כמו כן, מבחר נאה של שדרני רדיו הר הצופים בעבר ובהווה התייצבו, והיה כיף. אה, וההופעה? נפלאה. לא ציפיתי לפחות. אמנם לבי נסדק מעט כשלא היה “Hobby Horse” (מה שאומר שצריך להתייצב גם בהופעה הבאה, אי שם בתחילת אפריל - בתקווה שהפעם בהרכב פסיכיאטר מלא. לכל שוחרי המוזיקה באשר הם מומלץ לפגוש אותנו שם), אבל כן היה “החתול המעשן” כך שבסך הכל אני לא באמת יכולה להתלונן. לדג’לי סיים להופיע הרבה יותר מדי מהר, ועלה גיטריסט (יאיר יונה, אם זיכרוני אינו מטעני) שהפגין כישורים מרשימים ושלל צעצועים מגניבים (בעיקר מעין הכלאה בין גיטרה עם עיכוב התפתחותי לבין סיטאר, אבל לא רק). הערב הוכתר כהצלחה.

(שלושה רסיסי קרח פגעו בקול נקישה בחלונה של לילי!)

 כן, גם הפסיכיאטר האלקטרוני יודע - יש רק דרך אחת לספור סופות, ברקים, רעמים וחורף. למרבה הצער, לא נמצא הקטע הלא-מקורי של מר סופר ולכן ניאלץ להסתפק בדוגמית מן המקור האנגלי.

 שתהיה לכולם סופה סוערת ומאושרת.